נושא החינוך מעסיק את העדה הדרוזית ומהווה בעיה ואתגר כמו גם מקום לתלונות, לרכילות ולדאגה. החברה הדרוזית נפתחה לעולם ונחשפה לכל החידושים והשינויים הטכנולוגיים שחלו. בניה המשרתים בצה"ל מאז 1956 במסגרת שרות חובה, עברו את כור ההיתוך של צה"ל ושבו לכפריהם בתום השרות הצבאי כישראלים לכל דבר, מבחינת דרך החשיבה, ההתנסות והשאיפות. אז, נוצר פער בין המצב בכפרים והדור החדש הדורש יותר. ראשי מערכת החינוך הדרוזית מציגים נתונים מעניינים ומאלפים בנושא החינוך. הם מצביעים בצדק על העובדה, שהחברה הדרוזית עברה דרך ארוכה מאז ארבעים ושמונה ועד היום. אז, היו מספר מורים –כיום יש אלפים, אז לא היו מורות דרוזיות בכלל – כיום יש מאות, אז היה סטודנט דרוזי אחד – והיום יש אלפים. כל זה נכון, אמיתי וקיים, הבעיה היא כאשר משווים את החברה הדרוזית לחברה היהודית, ואפילו לחברה הערבית. ואז, מזדקרים לעיין הבדלים ניכרים בהישגים, כאשר העדה הדרוזית מזדנבת רחוקה מאחור. מכאן, שמבחינים בכישלון או בהישג בתלוי לנקודת הראות, ולא כדבר אבסולוטי. אבל הן במצב הטוב כשמצביעים על התקדמות ניכרת, וכן במצב הרע כשמצבעים על פערים גדולים בין החברה הדרוזית לאחרות, ישנן מספר בעיות ייסוד בחברה הדרוזית בנושא החינוך, שבהן נעוץ הגורם לסטטוס המיוחד שיש לעדה בנושא זה. במאמר זה אעמוד בקצרה על בעיות הייסוד הנ"ל בחברה הדרוזית.

חברה כפרית

הדרוזים חיים בכפרים נידחים בפסגות ההרים. החקלאות הייתה במשך מאות שנים העיסוק העיקרי של התושבים. אז, התקיים המשק הביתי שבו כל בני או בנות המשפחה מגויסים לעבודה ומשקיעים את כל זמנם ומרצם בה. כמובן, הם היו אלה שנהנו מפרי עמלם וההשקעה הניבה פרות עבורם, אך העיסוק גזל את כל זמנם. ילד או ילדה מגיל 9-10 גויסו לעבודה באדמה. הלימודים היו משניים ולא יוחסה להם חשיבות מיוחדת ורק בודדים בתוך הכפרים נהנו מאפשרות לחבוש את ספסל הלימודים. בשנות ה-60 וה-70 נבנו בתי ספר בכל הכפרים הדרוזיים וחל חוק חינוך חובה, ואכן רבים פקדו את בתי הספר, אך נקודת הזינוק הייתה מאוחרת והתוצאות באו הרבה שנים אחרי כן.

לימוד הבנות

הדרוזים הם שמרניים מטבעם. הדת הדרוזית מעודדת את הבת ללמוד קרוא וכתוב על מנת שתוכל לקרוא את ספרי הדת בעצמה. הנשים הדרוזיות היו המשכילות ביות בזמן ימי הביניים, והן היו כמעט היחידות במזרח התיכון בקרב הנשים שידעו קרוא וכתוב. הביעה היא לא בצורך ללמוד אלא במסגרת הלימוד עצמה. כאשר אישה דתית משכילה לימדה את הבנות קרוא וכתוב, המשפחה עודדה תהליך זה, אבל כאשר נדרשו ההורים לשלוח את בנותיהם לבית הספר ללמוד בכתות מעורבות נוצרו התנגדויות למצב זה עד כדי סירוב לשלוח את הבנות ללמוד. כעבור מספר שנים בהן הוקמו בתי ספר מיוחדים לבנות או נפתחו כתות רק עבור בנות, אך לפני שזה קרה חלפו להן עשרות שנים בהן בנות רבות היו תקועות בבית ולא זכו להגיע ללימודים. כיום, כמעט כל הבנות לומדות ואפילו נוצר מצב שיש יותר סטודנטיות מאשר סטודנטים, אבל השנים האבודות גרמו לפיגור ברמה הכללית של ההישגים.

לימודי הדת

הדת הדרוזית הנה דת סודית ואי אפשר ללמד אותה בבתי הספר, כי על מנת להכיר את הדת יש לעבור תהליך ממושך וארוך ואין כל אפשרות שמורה רגיל יעיין בספרי הדת, ילמד אותם ויעביר אותם לתלמידים. בכל בתי הספר בעולם מלמדים את הדת של המקום, בבתי הספר הדרוזים הגיעו לפשרה במערכת החינוך בשנות ה-80 ללמד מורשת דרוזית בלבד מבלי לגעת בנושא הדת. כאן קיימת סתירה, כי הדת הדרוזית מתערבת בחיי היום יום של מאמיניה, אסור לבחור להתחתן אלא עם בחורה דרוזית, החתונה מתקיימת לפי כללים דרוזים נוקשים, הדת מסדירה עניינים של תפילה, ירושה, טיפול בילדים, טקסי קבורה, טקסי אירוסין, ושמחות ונוגעת בסעיפים אחרים בחיים. האדם הדרוזי מקיים מצוות שאין לו אפשרות ללמוד על קיומן בשום מסגרת רשמית. בעבר, התגברו על כך ע"י חינוך שעבר בתוך הבתים שהיו בדרך כלל דתיים כולם. כיום, החברה מחולקת בין חילוניים המהווים את הרוב ובין דתיים והסתירה ממשיכה להתקיים.

השרות בצבא

מאז 1955 חל חוק גיוס חובה על הצעירים הדרוזים. כל בחור שמגיע לגיל 18 חייב להתגייס ולשרת במשך 3 שנים. המבנה החברתי הדרוזי הוא כזה, שכאשר הגיע הנער לבגרות לוחצת עליו משפחתו להתחתן ולהקים בית. צעיר שעבר מספר שנים משנות העשרים בחייו מבלי להתחתן, הסתכלו עליו כעל חריג. הלחץ החברתי היה להינשא בגיל מוקדם. בתום השרות הצבאי אדם היה חייב להקים בית, למצוא עבודה ולהתחתן. לא נשאר ראש ללימודים ולא היו כמעט כאלה שבגיל 21 חשבו על רפואה או משפטים או כל נושא אקדמי אחר, כאשר בני גיל כבר הקימו משפחות. עברו שנים רבות עד שבשנות ה-90 המאוחרות השתחררו הצעירים מהמצב המביך הזה, וכיום הם חושבים בראש ובראשונה על לימודים ורק בשנות ה-30 לחייהם מתחילים להקים משפחה.

התודעה ללימודים

דמויות המופת בחברה הדרוזית אשר מהוות מקור לחיקוי היו מחוץ לתחום החינוך. הדרוזים העריצו אנשי דת, אנשי צבא, עשירים ומשוררים. היות ונושא הלימודים לא היה חזק בחברה הדרוזית לא הייתה הזדמנות לאנשים לבלוט בתחום זה, והיות ולא בלטו אנשים בתחום זה, לא היו דמויות להערצה ולכן כמעט ולא היו צעירים שהיו מוכנים להשקיע בנושא שאינו גורר הערכה וביטוי וכבוד בחברה. רק לאחרונה נפרץ מחסום זה ואנשים הגיעו לעמדות מפתח או לתפקידים בכירים, אך הכול נעשה באיחור.

חשש מהתבוללות

בשנות ה-30 החליטו מספר אבות נאורים בדלית אל כרמל לשגר את בניהם ללמוד בנצרת. כמעט כל הכפר קם נגדם והפעילו את אנשי הדת להחרים את אותם אבות, כדי שיחזירו את הבנים. התוצאה הייתה שהבנים חזרו ולא למדו, וכל זה נעשה מתוך חשש שמא ייצאו אותם בחורים לתרבות רעה ויתבוללו בחברה הנוכרית ויעזבו את החברה הדרוזית. הדרוזים מאד קנאים לטהורת המשפחה ולשלמותה. רק בודדים מהצעירים התחתנו עם נשים לא דרוזיות והם נאלצו לעזוב את הכפרים ולא העזו לבוא לבקר ולראות את בני משפחותיהם. צעיר כזה הביא אות קלון על משפחתו ולא כל משפחה הייתה מוכנה שבנה ייצא למסגרת זרה לאורך זמן, שמא הוא יתקלקל.

המצב הכלכלי

הדרוזים בתור חקלאים יכלו לספק את צורכיהם ולחיות בכבוד, אך לא התפתחו ביניהם אנשים עשירים כי כל אחד עיבד את אדמתו וגידל את העדר הקטן שלו כדי לספק את צרכיו שלו. בעלי המשפחות הצליחו בקושי לספק מזון וביגוד ובתים לבני משפחותיהם. נושא החינוך דורש הקצאת משאבים להקמת בתי ספר, להעסקת מורים ולרכישת אביזרי לימוד. לדרוזים לא היה כסף ולא היו מוסדות שיארגנו את הנושא הזה וכך הוקמו אותם מוסדות באיחור רב אחרי בני עדות אחרות.

כל הסיבות הנ"ל היו מתאימות נכונות עד שנות ה-80. משרד החינוך והתרבות הקים יחידה מיוחדת לטיפול בנושא החינוך בעדה הדרוזית בהשפעת ח"כ אמל נסראלדין. היחידה בהנהלתו של איש חינוך דרוזי, ד"ר סלמאן פלאח, סמנכ"ל משרד החינוך, חוללה מאוחר יותר מהפכה בנושא החינוך בכפרי הדרוזים. הוכשרו מורים, נבנו בתי ספר, עובדו תוכניות לימודים, נפתחו בתי מדרש למורים ולמורות והעניין זז בקצב ענק. המצב השתפר לעומת העבר, אך כאמור, הוא לא השתפר לעומת חברות אחרות.