העדה הדרוזית מצטיינת בתכונות יפות ונעלות. בני העדה ידועים באומץ לבם. זקני העדה מתאפיינים בחוכמתם. נשות העדה גאות במוסריותן וביושרן, ולעדה בכלל יצא שם של ליכוד, גבורה, דתיות, ודבקות במטרה. עדה זו שמרה על קיומה וייחודה במשך כאלף שנים מאז ייסודה בתנאים הקשים ביותר. היא סבלה במהלך כל אותה תקופה מעימותים ורדיפות והתנכלות של הסביבה. שליטים אכזריים ורודנים הפליאו את מכותיהם בבניה, הכבידו על העדה והתנכלו לה. למרות זאת, העדה באופן מעשי שמרה על קיומה ועל עצמאותה וצביונה הנפרד. מסורת הלחימה עברה בעדה הדרוזית מדור לדור, בשיחות מאב לבן, ובמפגשים משפחתיים או המוניים בחדר האורחים המרווח. סיפורי גבורה, שהתרחשו בשנים הראשונות לייסוד הדת, עוברים עדיין מפה לאוזן, במשך דורות.

לעומת מצב זה, החברה הדרוזית סובלת ממחדל חמור, רציני ואיום והוא חוסר קיום תודעה לתיעוד וכתיבה ומחקר. עד היום, לא היה ואין מתקיים מוסד דרוזי השוקד על חקר תולדות העדה, רישום דברי ימיה וכתיבת תולדותיה ותולדות מנהיגיה ואישיה. קיימים ניסיונות אינדיווידואליים של בודדים לכתוב או לפרסם ספר או מחקר או סיפור על מאורע זה או אחר, אך לא קיים כל מוסד רשמי, שיעסוק בחקר תולדות העדה, מצבה החברתי, הדתי, והפוליטי, בעיותיה ואתגריה. לדעתי הסיבות לכך היו לא מעטות וברצוני להתעכב על אחדות מהן:

הדרוזים שלטו באזור לבנון מאז כינון הדת הדרוזית, בתחילת המאה ה-11 ועד למאה ה-19. מאז תחילת המאה ה-18 היו תושבי הר הדרוזים בסוריה שליטיו ואדוניו. היו ביניהם אמירים ושליטים נאורים וחזקים. הדרוזים נהגו לבטא משפט מוזר האומר : "אנו נעשה את ההיסטוריה ואחרים יכתבו" משפט זה היה נאיבי, מוטעה, ומזיק. הדרוזים התגאו במעשיהם, במלחמותיהם, בהתנהגותם האצילית בשעת צרה עם האחרים ובערכיהם. היה נדמה להם, שכך הם ממלאים את ייעודם ההיסטורי. משום כך הם הזניחו את התיעוד והכתיבה והרשום ועיגון מעשיהם במקורות. מעשה זה היה בעוכריהם. במלחמת האזרחים בלבנון 1982 זממו הפלנגות לחסל את היישוב הדרוזי בלבנון ולהקים מדינה מארונית. זה היה אקט צבאי שלא הצליח, אך קדמו לו הכנות זדוניות במשך שנים רבות. בספרי הלימוד הלבנוניים, אין זכר לתפקיד המכריע שמילאו הדרוזים בתולדות המדינה. אמיר פח'ר אח- דין, שייסד את חבל לבנון הגדול במאה ה-17, מוזכר בספרי הלימוד, אך אין הם מציינים שהוא היה דרוזי. אמיר מג'יד ארסלן הניף את דגל העצמאות הלבנוני בשנת 1946 ואין לכך כל זכר. בדברי הימים הרשמיים של ממשלת לבנון מוזכרים מאות שמות מדרגה נמוכה מהעדה המארונית, אך שמות בולטים דרוזיים אינם מוזכרים. הממשל הלבנוני אחרי העצמאות שהיה נשלט ע"י המארונים הקציב את חלוקת המשאבים והמשרות וקפח באורח משמעותי את העדה הדרוזית. לדעתי, אילו עסקו הדרוזים ברישום ותיעוד כראוי מאז כינון הדת המצב היה שונה.

סודיות הדת: הדת הדרוזית נחשבת דת סודית. הדת סודית אפילו כלפי 70% ממאמניה עצמם. האנשים המופקדים על הדת לא הבינו כראוי את משמעות הסודיות, והפכו עם הזמן לחשדניים וזהירים בכל התבטאות. הם לא הסכימו לדבר על הדת בפני זרים, גם כאשר ניתן לפרסם פרטים רבים מתוך הדת. אבל בהיותם חסרי השכלה, הם לא ידעו מה כן לפרסם ומה לא לפרסם, משום כך הם לא פרסמו דבר. הם לא הבחינו בין דת דרוזית, לבין היסטוריה, הווי ופולקלור דרוזיים. כך לא הרשו לכתוב ולפרסם מאומה מחשש, שמא ישתרבב פרט זה או אחר בטעות. לדוגמא, בעקבות מאורעות 1860 בלבנון, בהם התרחש טבח הדדי בין הדרוזים למארונים, הופתעו במערב לשמוע על קיום העדה הדרוזית. רבים מעיתוני אירופה שיגרו שליחים לאזור, על מנת לתהות על קנקנם של הלוחמים הדרוזים. העיתונאים הגיעו בדרך הים אחרי שבועות של הפלגה לבירות ולעכו ומיהרו לפקוד את הכפרים הדרוזים, כדי למלא את משימתם. המנהיגים הדרוזים מילאו את פיהם מים, ולא שיתפו פעולה עם העיתונאים והשליחים. אלה לא יכלו לחזור בידיים רקות, ונאלצו לשאול את שכני הדרוזים על הדרוזים. שכנים אלה היו בדרך כלל עוינים. הם השחירו את פני העדה, והתוצאה היא, שבמערב התפרסמו ספרים ומחקרים ודו"חות מאד מסולפים ומאד עוינים ולא מחמיאים. הכול באשמת הדרוזים עצמם.

החברה הדרוזית היא חברה כפרית, הררית, חקלאית הרחוקה ממוקדי התרבות והציוויליזציה. הדרוזים חיו בפסגות ההרים ועיבדו את אדמותיהם והגנו על עצמם והסתפקו במועט. הם לא רכשו השכלה ולא שאפו לצאת למרחבים ולהתמודד עם אומות העולם. די להם שהם שומרים על דתם וממלאים את חובותיהם הדתיים. אין להם כל צורך להרחיב אופקים או לדעת אודות עמים אחרים באזור ומחוצה לו. משום כך לא היה להם עניין גם שאחרים יידעו עליהם, ולא הרגישו כל צורך לשתף פעולה עם נוסעים, שפקדו אותם, ולא הרגישו שיש תועלת לטפח מתעדים והיסטוריונים מתוכם, כי הם מצד אחד, סמכו על אלוהים שיציל אותם מכול מצב, בהיותם מאמינים אדוקים וכנים, ומאידך לא ייחסו חשיבות לפרסום.

הקהילות הדרוזיות העיקריות נמצאות בסוריה ולבנון. חיים בכל אחת מהמדינות האלה כשבע מאות אלף תושבים דרוזיים. בכל קהילה כזו כיום מוסדות דתיים, שיפוטיים וארגוני סעד. בגלל החשש מהשלטון הסורי ומהסביבה הקנאית העוינת, אין הדרוזים מעיזים בסוריה ולבנון להעלות את נושא הדרוזיות על נס, הם בקושי יכולים לפרסם מאמרים באופן צנוע ושקט. מכון לחקר העדה מתפרש שם כאילו יש בקרב בני העדה מגמות סיפאראטיסתיות. בישראל, לעומת זאת, יש חופש דת ויכולת לכתוב ולפרסם, אך הקהילה הדרוזית המקומית המונה כמאה אלף נפשות הייתה ענייה ולא היה ביכולתה להקים מוסד כזה.

בעשרים השנים האחרונות חלה התקדמות ניכרת בקרב בני העדה הדרוזית בישראל, מבחינת השכלה, רמת חיים, תודעה מפותחת והכרה עדתית.רבים מבנות העדה ובניה הגיעו לאוניברסיטאות בארץ ובעולם ורכשו השכלה אקדמית. באופן מפתיע ומעניין כמעט כל אותם צעירים שרכשו השכלה בניכר שבו אל כפריהם ומשפחותיהם. הם נישאו עם בנות עדתם והשתלבו בחיים הציבוריים המקומיים. רק אחוז קטן ביותר התנשא מעל לחברה וסירב לחזור, ונטמע במקומות בהם למד. הרוב המכריע הקדיש את השכלתו, מרצו ויכולתו למען החברה הדרוזית ופיתוחה. בעבר החברה הדרוזית הייתה סגורה, התודעה הדרוזית הייתה קיימת כנושא מובן מאליו, היות והצעירים לא הכירו עולמות אחרים וחברות אחרות.

אך כיום השתנה המצב מן היסוד. כל הצעירים והצעירות נפתחו לעולם הגדול הן במוסדות ההשכלה והן במקומות העבודה והשרות הצבאי. מה שהיה מובן מאליו בעבר אינו מספיק היום לספק את צורכי הנוער הדרוזי. כולם שואלים שאלות נוקבות סביב הזהות הדרוזית, ההשתייכות, התודעה, השרות הצבאי, ההזדהות עם צד זה או אחר במזרח התיכון וסביב שאלות רבות ומגוונות. לצערי, לא קיים בעדה מנגנון כלשהו שיענה על שאלות התוהים והמחפשים מזור רוחני. הנוער המשכיל והמפותח אינו מסתפק היום בתשובה סתמית או מענה חלקי. הוא דורש התייחסות רצינית לשאלותיו ותהיותיו. אנשי הדת אינם מסוגלים לספק את התשובות לכל השאלות. אין בעדה מוסדות ארגון והסברה המופקדים על נושא זה. ראשי המועצות המקומיות, מנהיגי העדה, חברי הכנסת, נושאי התפקידים אינם בקיאים די בנבכי ההיסטוריה הדרוזית וההווי הדרוזי. הם זקוקים למוסד מדעי מבוסס ומוכר המסוגל לספק את התשובות. המוסד הראוי והמתאים ביותר למשימה זו הוא מכון מחקר דרוזי, אשר תכליתו לחקור ולהסביר ולהתעמק בנבכי ההיסטוריה הדרוזית. זהו האתגר.